לפני כשנה קניתי משהו שחלמתי עליו לא מזמן לפני כן. בדרך כלל אני לא זוכר הרבה מהחלומות שלי, אבל הפעם התעוררתי מיד אחרי שחלמתי בהקיץ על כך שאני יוצר חפיסת טארוט שכולה מצילומים חיים וטבעיים. זה הרגיש לי אז כמשהו די שונה וטרי, משהו שאף אחד למעשה לא עשה, בעיקר כי לא נתקלתי אישית בשום חפיסת טארוט צילומית טהורה עד אז.
כשנתקלתי בטארוט סומניה, בערך לקראת סוף השנה הקודמת, מיד הרגשתי שזה משהו שהייתי אמור להשיג, עוד לפני שעברתי על התמונות של הקלפים עצמם. זאת למרות שהבטחתי לעצמי לא לקנות עוד חפיסות חדשות בעתיד הקרוב, כי כביכול היו לי מספיק (הבטחה שאני ממשיך להבטיח לעצמי עד היום, לא בהצלחה רבה).
אני זוכר שהייתי די מהופנט מהתמונות של החפיסה בהתחלה. הן לא היו בדיוק מה שהייתי מצפה בדמיוני שחפיסת טארוט צילומית תהיה. הייתה בהן תחושה של מוזרות, לפעמים מידה מסוימת של קדרות, וסטייה מסוימת מהדימויים והסמליות הקלאסיים הטהורים של RWS, אבל לא יותר מדי. בנוסף, מכיוון שהיוצר של החפיסה, ניקולס ברונו, הוא צלם יצירתי מקצועי, הדימויים שיקפו בחוזקה גישה יצירתית אמנותית לטארוט ולצילום בכלל. זה הופך את הקלפים ליצירות אמנות מובהקות, המתאימות לתערוכה בגלריה לאמנות בכל דרך.
האווירה המרשימה בחפיסה זו מושפעת ממה שניקולס העיד עליו כחוויה האישית שלו בהתמודדות עם נדודי שינה כרוניים ושינה טרודה. דימויי הקלפים אכן נראים כאילו הם לקוחים מחלומות אמיתיים, או בהשראתם, המאופיינים בעומק פסיכולוגי ולעתים במאבק ואפילו דיכאון. וכאן הגרסה החדשה, החפיסה המשודרגת שקיבלתי לפני כשבועיים מתמיכה בקיקסטארטר לזה, שונה מהמקורית. בראשי, מלבד ההבדלים הפיזיים של גודל סטנדרטי קטן יותר והכיתוב והקצוות המוזהבים וכו', האווירה בגרסה החדשה פחות קודרת ומדכאת באופן מורגש, אם אפשר לומר, וזאת הודות להעשרת והעצמת הצבעים של אותן תמונות בסיסיות.
בגרסה החדשה והטעימה הזו, יצירות האמנות שהן תמונות החפיסה מקבלות זריקה של חיוניות, חיות ובמקרים מסוימים יותר עוצמה ומה שאפשר לכנות זרימה של דם חדש. הן נראות אפילו יותר מרשימות מהמקוריות, ובו בזמן יש פחות תחושה של דיכאון לגביהן. זה כאילו החלומות שמהם הן לקוחות הם יותר אופטימיים, מעבירים יותר ביטחון עצמי ויש בהם יותר עושר, תוך שמירה על אווירה של עומק פסיכולוגי ומידה של רצינות ואפילו מאבק.
אני נהנה לעבוד עם הגרסה החדשה, יש לה את הכובד שלה – דבר שלא ניתן לומר על הרבה מהחפיסות שם בחוץ, לדעתי הצנועה. היא בולטת, לדעתי, בכך שהיא גם ייחודית טכנית – מורכבת כולה מצילומים אמיתיים של סצנות מבוימות בטבע עם אנשים אמיתיים (כולם עם פנים מוסתרות בדרך זו או אחרת, מה שמוסיף למסתורין של החפיסה, לדעתי) – וגם ייחודית אמנותית, בכך שהיא משקפת מאבק פסיכולוגי אמיתי ואותנטי והתמודדות עם אתגרים רגשיים, מסוג זה או אחר. בקיצור, יש בה רצינות, וצריך לקחת אותה ולהתייחס אליה בהתאם.